<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ז.</h2>
מי רגליים דחמור אסירי, דסוסים ודגמלים שרו. ודבש דבורים וכן דבש הגזין והצירעין כולהו שרו.
<h2>דף ט.</h2>
חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים, נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקיבה, מפריש טלה לעצמו. דפטר חמור שלא פדאו אסור בהנאה. ואם קידש בו אשה, מקודשת. ערפו וקידש בו את האשה אינה מקודשת.
שני חמורין שלא ביכרו וילדו שני זכרים, נותן שני טלאים לכהן. זכר ונקבה נותן טלה אחד לכהן. זכר ושתי נקיבות מפריש טלה לעצמו. שני זכרים ושתי נקיבות, מפריש שני טלאים לעצמו. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו ב' זכרים, נותן טלה לכהן. זכר ונקיבה, מפריש טלה לעצמו. ופודה אפילו בשה בעל מום, ופודה בו כמה פעמים אם חזר כהן ונתנו לו. ודאי פדיון פטר חמור שמת בבית בעלים, נהנה בו כהן.
<h2>דף יא.</h2>
פטר חמור יכול לפדותו מיד ואפילו בתוך שלשים יום. ואם בא לימלך כמה שה טוב, יש לו ליתן לכהן, אומרים לו שיתן לכהן שה ששוה תלתא זוזי. אבל אם פדהו מעצמו, אפילו בשה כחוש שאינו שוה אלא מעה לא כייפינן ליה ליתן טפי. אם אין לו שה פודהו בשוויו. הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלים, וזה הניח מעותיו על קרן הצבי.
<h2>דף יב.</h2>
אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, לא בשה שחוט ולא בשה טריפה, ולא בכלאים, ולא בכוי. והני מילי שלא בשוויו, אבל בשוויו פודין אפילו בשלקות. אין פודין בבן פקוע ובנדמה.
<h2>דף יב:</h2>
ישראל שיש לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר לו כהן "תנהו לי ואני אפדנו", לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו בפניו.
המפריש פדיון פטר חמור ומת אינו חייב באחריותו. מת פטר חמור קודם שנתנו הטלה לכהן, אינו צריך ליקבר והטלה לכהן. מצות פדייה לאלתר ואינו עובר עליו אם לא פדאו עד שלשים יום.
<h2>דף יט.</h2>
לא מיקרי בכור אלא אם כן פטר את הרחם והוי בכור לזכרים ולנקיבות ולוולדות, דהיינו שלא קדמו יוצא דופן.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב חסדא הרי אמרו יצירת ולד באשה ארבעים יום, בבהמה כמה, ולא איפשיט. הלוקח בהמה מישראל ולא אמר לו שלא ביכרה, ודאי חולין היא.
בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תיקבר, דשמא ולד זכר היה ואסור בהנאה, והבא אחריו ספק בכור.
<h2>דף כד:</h2>
השוחט עוף ביום טוב אסור לו לתלוש בית השחיטה. וכן פסק הרא"מ. ואפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים מאן דאפשר ליה לשחוט בלא תלישה. וה"ר יהודה משפירא היה מתיר ביום טוב לתלוש בית השחיטה כדי שלא יקלקל את העוף בשחיטה. [או"ז סי' שפו].
השוחט את הבכור או בהמת חולין ביום טוב עושה מקום לקופיץ, ותולש את השיער ביד במתכוין, דתולש לאו היינו גוזז. וביום טוב עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. וכן תולש את השיער מן הבכור לראות מקום המום להראותו לחכם. ושיער שהוא תולש מן הבכור לא יזיזנו ממקומו, אלא מניחו מסובך עם הצמר מיכן ומיכן. והשוחט עוף ביום טוב מותר לו לפנות הנוצות לכאן ולכאן במקום שחיטה, ואם נתלש נתלש. אבל לתלוש ודאי אסור.
<h2>דף כה:</h2>
שיער בכור בעל מום שנשר או שנתלש ממנו, ואפילו התירו מומחה קודם לכן בין מת בין שחטו אסור וטעון קבורה.
שיער המדובלל שנשר מן העור והוא מסובך עם שאר הצמר ושחטו, הנראה שוה עם שאר הגיזה שגוזזין אחר שחיטה מותר, והיוצא לחוץ יותר מדאי וניכר שמדובלל הוא (עם) [מן] הגיזה אסור.
<h2>דף כח.</h2>
ישראל שיש לו בכור תם ואינו מוצא כהן שרוצה ליקח אותו ממנו אחר זמן המפורש לעיל, חייב ישראל ליטפל בו שתים ושלש שנים עד שיפול בו מום ונותנו לכהן. לא מצא כהן, שוחטו ומולחו וכי אתי כהן יהיב ליה. [נולד בו מום בתוך שנתו חייב ליטפל בו י"ב חדש מיום שנולד עד שימצא כהן לא מצא כהן שוחטו ומולחו וכי אתא כהן יהיב ליה]. נולד בו מום לאחר שנתו או קרוב לסיום שנתו, חייב ליטפל בו שלשים יום מיום שנולד בו מום עד שימצא כהן. ולאחר שלשים שוחטו ומולחו וכי אתי כהן יהיב ליה. ואם רצה לקיימו יותר ממה שפירשנו אינו רשאי, שדין הבכור שנה בשנה כתיב, ואפילו בזמן הזה.
אין בעלי אומניות העוסקים במלאכת אחרים רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכת אחרים. והעוסקים במלאכת עצמם אינם חייבים לעמוד.
השוחט את הבכור והראה את מומו לאחר השחיטה ונמצא קבוע בדוקין שבעין אסור, אי לא קיימי סהדי ואמרי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים. במומין שבגוף, כגון נסדקה אזנו, רבי יהודה מתיר ורבי מאיר אוסר, והלכה כרב יהודה.
<h2>דף לא.</h2>
אסור למכור בשר בכור כדרך שמוכרים הקצבים ברחוב על השולחנות שמנקרין הבשר ומוכרין שם ובני אדם מתקבצים שם וקונין, אלא ימכור בביתו. ואסור למכור בשר בכור ביוקר אלא בזול.
<h2>דף לב:</h2>
בכור בעל מום מאכילין אותו לנידות, ומאכיל בשרו וחלבו לגוים. נמצא טריפה יקבר הוא ועורו, ואפילו הופשט.
<h2>דף לה.</h2>
מעשה בגוי אחד ששמע על הבכור שלא היה נאכל אם לא היה נעשה בו מום, וצרם את אזנו ולא נודע אם נתכוין להתירו אם לאו. והתירו ר"י זצ"ל. זה הכלל כל שלדעתו אסור לאיתויי גרמא, אם הניח בצק או דבילה על גבי אוזן הבכור כדי שיבא כלב ויטלנו. שלא לדעתו מותר, לאיתויי שלא שאלם הגוי אלא לפי תומם הסיחו לו "ראה זקן זה שלא ישחט לעולם אלא על ידי מום", ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום.
היה בכור איל מנגח רודפו לאדם לנגחו, ובעטו אדם לבכור בשעת רדיפה ועשה בו מום, הרי זה ישחט עליו, ואפילו הוא כהן.
רועים כהנים נאמנים להעיד על הבכור שנפל בו מום זה מאיליו, אפילו כשהבכור ביד ישראל. ולא נחשדו אלא על בכור עצמן. וכן כהן לכהן נאמן. וכן רועים שהם ישראלים והם בבית כהנים נאמנים. ואפילו בנו ובתו נאמנים. וספק בכור שנולד בבית ישראל, בעליו מעידין עליו.
<h2>דף מז:</h2>
כהן שמת והניח בן חלל ומת האב אחר שלשים, אין הבן חייב לפדות את עצמו. מת תוך שלשים הבן חייב לפדות את עצמו לכשיגדל ויהיה בר מצוה.
<h2>דף מח.</h2>
מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם תוך שלשים האב והבן פטורים. מת האב והבנים קיימים, אם תוך שלשים פטורים, ואחר שלשים אי איכא ניכסי טובא שקיל כהן חמש סלעים ואפילו חלקו. ואפילו אי ליכא אלא חמש סלעים שקיל כהן כולהו, ואפילו חלקו. הניח זכר ונקיבה אין לכהן כלום.
<h2>דף מח:</h2>
שתי נשיו שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא נותן עשר סלעים לכהן. מת אחד תוך שלשים אם לכהן אחד נתן יחזיר לו חמש סלעים. ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהם כלום, זכר ונקיבה נותן חמש סלעים לכהן. שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. וכן שתי נקיבות וזכר. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה שילדו שני זכרים במחבוא ונתערבו נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם תוך ל' יום האב פטור. מת האב והבנים קיימים נתחייבו הנכסים. זכר ונקיבה אין כאן לכהן כלום. שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא, ונתערבו, זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם תוך שלשים יום, אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים. ובבא בהרשאה ויחלקום זו האבות ביניהם. ואם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציאם מידם. זכר ונקיבה, האבות פטורים והבן חייב לפדות עצמו. אחת ביכרה ואחת לא ביכרה של שני אנשים, וילדו שני זכרים במחבא ונתערבו, זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן. שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונקיבה במחבא, אין כאן לכהן כלום. ואפילו הבן אינו חייב לפדות את עצמו.
